נולדתי בירושלים לשני ואיציק. משפחה ירושלמית כבר כמה דורות טובים, אבל את ילדותי העברתי בכלל בתל אביב, רוכב על אופניים בכיכר רבין שהייתה מטר מהבית. ביסודי למדתי בקמפוס אריסון לאומנויות, וחוץ מחללי הסטודיו של הבניין לאומנויות הבמה, העברתי את הזמן בספרייה בין מדפי הספרים שהיו לגדולים ממני בהרבה… לקריאה נוספת בערבים הייתי קורא קומיקס, מצייר או משחק במחשב עם חברים, או עובד במנקה שולחנות בחומוסיה. בשבתות הייתי לרוב נוסע לשבתות אצל הסבים שלי בבירה. תמיד הייתי ילד קצת חריג, לא בדיוק פה ולא בדיוק שם, מדבר בשפה שלא ממש תואמת את הגיל, מסתובב במעילים שחורים ושרשרת בגי'נס.
בתיכון החלטתי שאני רוצה רחוק מהעיר והלכתי ללמוד בתיכון אלון ברמת השרון, איך לא – במגמת תיאטרון. אחרי ניסיון עצום של שמונה שנים במגמת תאטרון בחינוך סובייטי-משהו, הרגשתי שאני כבר בשל לביים את הצגת התאטרון הראשונה שלי, שהייתה למעשה הפלופ הראשון שלי. אחרי חודשיים מרוכזים של חזרות בחופש הגדול, תוך ציפייה שבית הספר ייתן להפקה הבוסרית שלי בית, בית הספר הורה לי לעצור את ההפקה כי זה לא מצטייר טוב ביחס ללימודי המגמה. ליקקתי את הפצעים ובסוף כיתה י"ב ביימתי את הפקת הבגרות שלי. בתיכון באתי לטרוף את הכל מכל מקום בבת אחת, קראתי לראשונה רעיונות אקזיסטנציאליסטיים ועף לי המוח. הרגשתי שאני מתחיל להבין משהו על העולם.
אחרי התיכון התנדבתי לשנת שירות בצפון, להדריך בני נוער. נמשכתי לכוחה של קהילה להוביל לשינוי. אבל האתגרים האידאולוגיים שבקומונה, ותחושת חוסר מיצוי בתפקיד ההתנדבותי, הובילו באמצע השנה לסיום ההתנדבות שלי והתגייסותי לקרבי. שבעה חודשים בחום הבלתי נסבל של סיירים ואוכל שכבר עשו עליו תחקירים, איפשרו לי לעצב את עצמי מחדש, ובסדיר הייתי מטוליסט ואחראי מודיעין שמסתובב במשקפי שמש וחזה מורם. ועדיין, בסופשים שיצאתי הייתי הולך בחלל בסדנת תאטרון לחיילים. וגם, אהבתי שהכיסים של מדי הב' היו מספיק גדולים כדי להכניס ספרים, הייתי קורא רומנים פנטסטיים של מורקמי ומדע בדיוני. לפני הריצות מסביב לבסיס בלילה בשומרון הייתי מתאמן ביוקלילי. ב-2014 פרץ מבצע "שובו אחים" ובעקבותיו "צוק איתן". אומרים שלכל דור יש את המלחמה שלו, זאת הייתה שלי. והיא השאירה אותי, איך נאמר, לא שלם. התחושה שאני מבין משהו נעלמה וצעדתי בצעדים רועמים בשבילי השאלה.
אחרי הצבא וטיול של שישה חודשים במזרח עם חברתי-אז, מאסתי מעולם התאטרון. הוא הרגיש לי מנותק מהמציאות. מהר מאוד מצאתי עבודה במשרד והתחלתי להרוויח משכורת של גדולים. קריאה ממקום לא צפוי הובילה אותי פתאום שוב לבמה, ומצאתי את עצמי משחק בשתי הפקות מקומיות בדרום הארץ. זה בלבל אותי, מה, לנסות שוב? זרקתי את עצמי לשבוע להתבודד בפריז, העמדתי פנים שאני הוגה דעות מהמאה ה-20, לבשתי סריגים עם מקטורן וכתבתי שירים והגיגים בבתי קפה כשבחוץ יורד מבול. בעיר הזאת גיליתי עד כמה זה משמעותי לחיות בעולם של תרבות, אסתטיקה, וחקר הרוח האנושית.
כשחזרתי, נרשמתי ללימודי תואר ראשון באמנות התיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים. הלימודים היו עבורי אוויר לנשימה, הרגשתי שאני במקום הנכון ביותר עבורי. ב-2020 פרצה הקורונה וטרפה את שנה ב' והפכה אותנו לזומרים. חיפשתי בכל דרך להמשיך את החקר האישי שלי בלי קשר ללימודים, וכך הכרתי את רועי מליח רשף שלימים הפך ממורה לחבר-שותף. הפקת הביכורים שלי מהסמינר, "ריקודו של ג'ינגיס כהן", קיבלה הדים והוזמנה לעלות באולם חדש להפקות עצמאיות: הבימה 4, שלימים הפך לאולם הבית של רוב ההצגות שלי.
אז מה היום? מאז סיימתי את לימודי, ביימתי למעלה מ-14 מחזות במסגרות עצמאיות, בתי ספר למשחק ופסטיבלים שונים (את חלקם גם כתבתי/עיבדתי). יזמתי והקמתי מיזמים משמעותיים בתחום התיאטרון: שותף בהקמת Interacting, במסגרתו ביימתי את ההצגה "שמעתי אותך בוכה" והקמתי את ה"פלייגראונד" – מרחב אימון והתפתחות לשחקנים מקצועיים, בו פגשתי שחקנים מקצועיים כל שבוע לשפר את היכולות המשחקיות שלהם.
יחד עם שני שותפים, שירי לוטן ורועי, הקמנו את פנתאון – בית הפקה עצמאי למחזאות חדשה, ובימים האלה ניתן לצפות בהצגה שלי "יצרים רעים". אני חבר בוועד המנהל של בת"י, חבר בועד המנהל של קיפוד הזהב, ומלמד משחק וכתיבה במסגרות שונות. אני גר ביפו עם ארוסתי נוי בן ברית והארנב שלנו, רוג'ר.
מה הלאה? בעולם הסוער שבו אנחנו נמצאים קשה לראות מה נמצא באופק. אבל אני כאן; להמשיך לחקור, לנסות, להתבלבל ולא לדעת, ללמוד וללמד אחרים את המסקנות מהדרך, וכן,קלישאה-למצוא את הדרך האישית שלי. מוזמנים.ות להצטרף אלי למסע.
bensaidoff.com 