אתמול בהופעה של ההצגה "יצרים רעים", קהל שבא פעם שנייה (ויש כאלה, שזה נפלא) שם לב שבין ההצגות של נובמבר להצגות של פברואר משהו קרה: שיניתי את הסוף של המחזה.
הכוח של מחזאות לעומת תסריטאות הוא שהמחזה דינמי, משתנה ומתפתח; טוני קושניר ביצע לא פחות מ-28 סשנים של עבודה מחודשת על המחזה (workshops) לאורך השנים על מלאכים באמריקה, ניסים אלוני ידוע ככזה שהיא יכול להביא מערכה חדשה לגמרי ימים לפני עליה. להעלות מחזה מקורי אומר שאף פעם אין לך עירבון שהמחזה שלם. הוא מתגלה אלייך מחדש בכל הרצה והרצה.
לשכתב מחזה אחרי שהוא עלה זה דבר מורכב למחזאי. מצד אחד, יש משפט ברוסית שאומר שהאויב של "טוב" הוא "יותר טוב" ויש חשש אישי שהדחף לשנות יכול לנבוע מחוסר בטחון או מחוסר יכולת לשחרר. מצד שני, יש דברים שהמחזה ממש מבקש ממך לעשות, ואתה עשוי להמנע כי אתה לא מעוניין לקלקל את הקיים.
הפעם, אני חש שהסוף החדש תמיד היה שם, חיכה שאמצא אותו. לקח לי זמן לפענח את הפאזל הזה, אך כששיניתי את הסוף המון דברים לאורך המחזה קיבלו משמעות אחרת לשחקנים. בהרבה מהמקרים הם הגיעו למסקנות משחקיות שחשבתי עליהם כשכתבתי את המחזה ולא קיבלו מספיק ביטוי.
הדעות לגבי הסוף החדש חלוקות אך עבורי זה לא משנה. אני שלם איתו ואני מבין אותו. כמחזאי, בעיני זה מה שחשוב.
מה אתם חושבים?
בתמונה: רמז מטרים מתחילת המחזה ששינה את כל הסיפור.
צילום: רועי מליח רשף
bensaidoff.com 
כתיבת תגובה