הבורסה של הרעיונות

או: טור שבת על טור שישי

המקרר שבבית ילדותי ברחוב שלמה המלך בתל אביב היה מקרר ישראלי טיפוסי של תחילת שנות האלפיים: מגנטים, ציורים של ילדים, רשימת מכולת וגם – טור שישי. כל שישי היינו קוראים מתכנסים ואימא הייתה מקריאה את הגיגיו של איזה בחור בשם יאיר לפיד. אותו יאיר כבר כתב שנים בעיתון ודיבר על ישראליות וזוגיות וילדים, ואיכשהו היה ברור גם בתור ילד שאם הייתי שואל אחרים על הטור השבועי, הם לכל הפחות היו יודעים במה מדובר. לאחרונה עלתה בי המחשבה לכתוב בעצמי טור שישי כזה (כל יומיים או שעתיים יש לי רעיון לאיזה פרויקט חדש, העיקר להישאר בתנועה) וישבתי הבוקר לקרוא את "עומדים בטור", אסופת טורים של בחור רגיש ושנון בן גילי שכיום הוא משום מה יושב ראש האופוזיציה בעל זקן.

כשסיימתי (אני קורא מהר) גיליתי משהו די מוזר – אני כותב כזה. כזה בדיוק! לא באותה רמה אולי, ולא על אותם נושאים, אבל הסוגה הספרותית זהה. רק שהיום קוראים לזה בשם אחר – פוסטים. יאיר לפיד היה כותב פוסטים. זהו. למה זכרתי את זה בתור משהו כ"כ משמעותי, שאני לא יכול להגיע אליו? ניסיתי לסדר את זה לעצמי בראש, ולצורך העניין אפשר להתייחס לזה תחת "הבורסה של הרעיונות":

1. אינפלציה – היום לכולם יש פודקסט, ובלוג, ורילז בטיקטוק. יוצרי תוכן ומומחים מטעם עצמם יש כמו מים. כולם מנסים לגעת בנצחיות במקום שכל כולו בר חלוף. 

2. לוקיישן. ללפיד, מאיר שלו, יהונתן גפן וחבריהם, הייתה להם פלטפורמה בעלת מוניטין מאחוריהם. עצם העובדה שהם כתבו שם, כבר הפכה אותם למשמעותיים יותר. לכתוב בבלוג שלי ששילמתי עליו זה נחמד, לכצוב ולקבל כמה שקלים ואז מישהו משקיע בדיו והפצה, זה כבר חברתית משהו אחר.

3. היצע וביקוש. כשאבא שלי הופיע בתוכנית בערוץ הראשון, הוא היה מקבל 100% רייטינג, לא כי זה היה בהכרח הכי טוב, אלא כי זה מה שהיה. לתבוע היום הקשבה מכל הקהל היא בלתי אפשרית, האלגוריתם מונע מאיתנו לחוות משהו קולקטיבית.

4. ערך הנכס נפגם בשל ציניות. הכתיבה בטורי שישי מביטה על המציאות במבט אישי, ולרוב נטול ציניות. הפכנו בעל כורחנו לציניים, מעורפלים, שהכל עובר לידנו. אני קורא את הטורים-פוסטים ולא מאמין שפעם מישהו ראה את ישראל בצורה הזאת – קשה, כן, מורכבת, בוודאי, אבל בסוף בסוף באמת יפה.

5. ערך הנכס נפגם בשל הכמות. בשנות האלפיים, פוסט של פעם בשבוע היה הופך אותך לאיש תקשורת. היום כדי לעמוד בקצב, אני צריך לכתוב משהו כל יום, אם לא כמה פעמים ביום, כדי להיות רלוונטי. ועם כמות הדרישות שהמציאות הג'ונגלית הזאת מבקשת, זה הופך לוואחד משימה.

האמת היא שאני מתגעגע. מתגעגע לתקופה פשוטה יותר, רגועה יותר. תקופה של טורי שישי על המקרר, וערוצים בכבלים, של אנשים פחות ציניים ויותר צנועים. תקופה שבה ראש האופוזיציה היה סתם בחור רגיש ושנון שמתמודד עם שבעה קילו עודפים. תקופה שבה לא הייתי חושב על רעיונות ויצירה במושגים של בורסה.