הכוח שבלא לעשות כלום

למה אומנות היא דבר כל כך קשה לעשות?
עזבו רגע את התעשייה. נגיד והיו לכם את כל האמצעים לעשות את האומנות שלכם.
האם זה עדיין קשה? כן. כי מעבר למה שקשור ללחומר, הרוח צריכה למצוא את החופש להביע את עצמה. היסוד של כל יצירת אומנות ראויה: היא מתקשרת ברמות העמוקות עם נפש האדם. כלומר, אם בחרנו לעסוק בחיים מלאים ביצירה, באופן עקבי (ואולי גם כזאת שתכניס לנו כמה דינרוז), אז עלינו למצוא את הדרך לבסס תקשורת טובה ועקבית עם הנפש שלנו.

שעמום הוא חלק מרכזי בקיום של כל בעלי החיים. כשאני מסתכל על ארנב שלי, הוא רוב הזמן לא עושה הרבה. אני מניח שאם היו לו שני אגודלים ושפה הוא כנראה היה יכול לכתוב סיפור פילם נוארי על החתולים שבחצר. כי יש לו זמן. וזמן הוא לא דבר מוחשי – הוא יחסי. היחסים שלנו איתו הם אלה שמאפשרים לנו להציף חלקים עם הנפש שלנו, החוויות שלנו, ומשם נדוג גם את הרעיונות שלנו. אחרי שנקבל על עצמנו להיות משועממים, פשוט להיות יצור חי שמתקיים לו, מתישהו משהו יקרה ופתאום רעיון חדש יופיע.

מתי זה יקרה? תכל'ס, אני לא יודע. אף פעם לא ידעתי. אבל אני חושב שכמאמר חז"ל, זה לא באג, זה פיצ'ר. ברגע שהוא צץ צריך להתייחס גם כמו עם רוג'ר (הארנב שלי, הקולנוען), אסור לבצע תנועות חדות; בשקט, במתינות, בהקשבה. עוד מילה ועוד מילה נכתבת על הדף. הטלפון סגור אי שם. ויום אחרי יום אתה לוקח את הפריביליגיה העצומה (והקשה, כן?) להניח למציאות בצד ולתת לעצמך את המקום לא לעשות כלום ולתת למה-שזה-לא-יהיה לבוא.
זה מפחיד? כן. דורש תעצומות נפש וסבלנות? אחולשלוקי. אבל זה משתפר.