בדצמבר 21 עלתה הבכורה של ההצגה הראשונה שלי. הייתי סקרן ונרגש לעולם פתוח שהכרתי-לא-הכרתי. פתאום באו אנשים, פתאום תגובות וביקורות. פעלתי הרבה מאינטואיציה אבל גם לא הפסקתי להקשיב לעצות של מנוסים ממני.
בהתחלה חשבתי שיש איזה גרף התקדמות, שאם אעבוד מספיק אז "משהו" יקרה. חשבתי שה"משהו" הזה תמיד יהיה מחוץ ליצירה, איזו הכרה של הממסד או תקציבים. אט אט ה"משהו" הזה בכלל קשור לצניעות. להכיר תודה על כל הזדמנות להיות בחלל חזרות, לעבוד עם אנשים ולחשוף עוד פיסה מהנשמה שלי ושל שותפי.
מאז ביימתי למעלה מתריסר מחזות גדולים וקטנים, עלו מספר מחזות שלי (שניים קצרים ואחד באורך מלא), התחלתי ללמד משחק סטודנטים ולאמן שחקנים מקצועיים, הפקתי פסטיבלים, ייעצתי אומנותית להרבה יוצרים צעירים ובוגרים סביבי, הצטרפתי לועד המנהל של איגוד הבמאים, הקמתי מספר יוזמות שהאחרונה שבהם – פנתאון – חיה ובועטת מאי פעם. אני מסתכל לאחור לרגע ורואה שלמרות התחושות שלי של חוסר עשייה, דווקא צברתי דבר אחד או שניים.
אני חי בעולם של דיסוננסים. יש כאלה שאומרים לי "אתה רק שלוש שנים" ויש שיגידו "אתה כבר". אצל חלק עוד שמור לי מעט החסד שבפוטנציאל, אצל חלק אני כבר ממותג באיזו תבניות. אבל האמת היא שככל שאני מתנסה ולומד יותר על יצירה ותעשייה, כך אני מרגיש שאני פחות ופחות יודע. אני חי על התפר שבין חלומות לפרקטיקה, שואף להמשיך כמה שרק אפשר.
רגע לפני השנה הרביעית שלי, עדיין בתוך מלחמה נוראה ולחץ כלכלי גדול יותר, כשאני שקוע דווקא בימים של תחושות קשות וביקורת עצמית, אני מרשה לעצמי להסתכל רגע אחד ולומר – "לא רע בן, לא רע. אם אלה שלוש השנים הראשונות שלך, איך יראו שלוש השנים הבאות…?"
מזל טוב לי 🤗
נ.ב ואם אתם.ן חלק מהתהליכים שלי בשלוש השנים האחרונות – תודה לכן.ם 🌹
bensaidoff.com 
כתיבת תגובה