בואו נדבר על זה רגע
למה דווקא בשנה הקשה בתולדות המדינה החלטנו להקים בית הפקות עצמאי שמעלה שש הצגות חדשות בשנה?
אני גר ביפו. שתי דקות מהפיגוע ברכבת הקלה. לפעמים אני חוזר הביתה בלילה ומישהו הולך מאחורי. המחשבות רצות, אני לא שולט בזה. אולי זה הסוף? אולי ככה אסיים את חיי? הבוקר הייתה אזעקה. רעש של הליקופטרים מעלינו. במקלט השכונתי שומעים את הבומים. ואם לא הייתי נכנס בזמן? אתמול חסמו את הכניסה לקרייה, ביקשו מהיושבים ברכבים לצאת להזדהות לכמה דקות. עמדתי שם והרגשתי את הכאב של המשפחות. ואם לא הייתי גר בתל אביב, אלא רק 40 דקות נסיעה מכאן?
ובין החרכים של המחשבה מבצבצות השאלות; אם אסיים את חיי עכשיו, מה אשאיר פה אחרי? מה הספקתי לעשות? האם משימת חיי הצנועה, חיים של יצירה, הייתה לשווא?
ליצור תאטרון בימי מלחמה אומר בעיני שכולם מרגישים שכל רגע אנחנו יכול למות. ליוצר זה גם אומר שאין זמן לתהליכים ארוכים מדי, ולהפסקות ארוכות בין יצירה ליצירה. אנחנו חייבים (או רוצים) להספיק כמה שיותר יצירות מקוריות ואישיות לפני שנתפגר. יצירות מספרות את הסיפורים שלנו, שמציפות את הרגשות שלנו, שמעלות את המחשבות שלנו.
עוד שבוע בדיוק עולה הצגת הבכורה של "יצרים רעים". זה מחזה הביכורים שלי. וגם אם זה נשמע כמו אמא יהודיה, זה אולי יהיה גם האחרון שלי כי מי יודע מה יקרה מחר. ואם יקרה לי משהו, וההצגה תעלה בלעדי, תוכלו לומר שהייתם שם כשזה קרה.
bensaidoff.com 
כתיבת תגובה