עדיין, בתוך התופת המדינית והאנושית, בעודי במילואים, אני ממשיך לדבר עם אנשים על תקציבים ופיצויים, על סגנונות ומסרים, על העבר והעתיד. קורא טקסטים שומע פודקסטים וצופה בסרטונים. אין תאטרון, יגידו, זה לא הזמן, יגידו. אז למה אני עושה את זה?!
בגיל 17 איבדתי לחלוטין את אלוהים. זה קרה בבית הכנסת בזמן שמחת תורה. ימים לפני כן חזרתי מהמסע לפולין. בבית הכנסת קראתי את השורה "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו" והמילה "ברחמיו" זעקה לי מתוך הדפים. בעוד החברים צהלו ושמחו עם ספר התורה, בכיתי אני בכי תמרורים ניהיליסטי שבסופו אלוהים ואני לא דיברנו יותר.
אך עודני יהודי. כיום אולי מאי פעם. התרבות, הרוח והאנשים של עמי המשיכו לרתק אותי, אך הפכתי ליהודי ללא אל, ללא בית כנסת.
בנצרות אומרים שכל אדם צריך לדאוג למשפחתו, לכנסייתו, ולאל.
משפחתי היא עם ישראל. לא האירופאים, לא האמריקאים. לרובנו התחוורה ההבנה הזאת בימים האלה. האל שלי הוא רוח האדם ונפש האדם, הזיקה לידע ועשיית טוב בעולם. בית הכנסת שלי הוא התאטרון. יש בו משהו ש… כאשר קבוצה של אנשים מתאספת יחד לחוות אירוע משותף שעוסק בחייהם, בעולם, בנפשם, שהופך את החיים לקצת פחות בודדים. ראיתי איך בהצגות שלי ושל חברי, פתאום כולם צוחקים יחד. פתאום אתה מרגיש איך כל האולם משתתק מבפנים. בסוף יש כאלה שעוד לא יכולים לדבר. זוהי הוכחה שתאטרון יכול, וצריך, להיות חוויה קהילתית ורוחנית, וכך זה היה ב-4,000 השנים האחרונות.
התאטרון הישראלי. מה לא נאמר עליו? תלונות וטרוניות רבות שנשמעות גם מהחוץ אך גם מהאנשים העוסקים במלאכתו. גם אם צודקים בחלקם, עבורי החלום שנקרא התאטרון הישראלי יקר ערך. זהו התאטרון היחיד שמדבר בשפה שבה אני גם חולם. המקום היחיד שיכול לדבר את מה קורה כאן ועכשיו ומכריח בקיומו את אנשינו לחוות קהילה. היחיד שיכול לדבר לעם שלי באמת. גולדה מאיר אמרה לביידן שהנשק הסודי שלנו הוא שאין לנו מקום אחר ללכת אליו. אני מאמין שהיום יותר מאי פעם מבינה את זה גם האומנות הישראלית.
עוד מעט, מתישהו, כולנו נחזור לשגרה, והפקות שנעצרו והוקפאו יחזרו לתפקוד. אבל ממש רגע לפני שהמכונה המקרטעת והמופלאה שנקראת ישראל תחזור לאיזשהו מסלול, אני רוצה לשאול שאלות על מה שאנחנו האומנים עושים כאן.
מה תפקידנו במדינה הזאת? מה תכליתנו? איזה ערך מוסף, אמיתי, אנחנו נותנים לאנשים שלנו? האם אנחנו מעלים שאלות? האם אנחנו מעשירים את עולמו של הקהל? האם אנחנו מפיחים בו תקווה, או זעם שמעורר לפעולה? איזה יצירות ויוצרים ידוברו עליהם בראי ההיסטוריה של התקופה? האם ילדינו יקראו מחזות משמעותיים, יצפו בהצגות מיוחדות, האם ינתחו את שפתנו ואת השקפת עולנו כשם שאנחנו עושים לאומנים-שאחרי-מלחמה משנים עברו? האם אנחנו מחפשים שפות צורניות חדשות, סיפורים חדשים, מעלים רחשי רוח של הישראלים בעת הזו? האם מתקיים בינינו דיון אמיתי ובגובה העיניים על האומנות שלנו, והאם אנחנו גם מנגישים אותו לקהל? האם אנחנו בכלל מדברים עם הקהל שלנו?
אז למה? כי זה חזק ממני. כי יש בי משהו שאומר שאין ברירה. כי אני לא רואה אף אחד מסביבי שכותב על זה. כי העולם הזה שהקדשתי לו את חיי מתפורר ואני מבכה עליו. ובגרעין של הכל, כי המציאות, הזוועות הללו כל כך מחרידות שאין לי שליטה עליהם, וזה עדיף לנפשי מלגלול לנצח בסרטוני האימה.
כי עבורי, לעסוק בתאטרון היא לעסוק בשאלת המשמעות שבלהיות יהודי ישראלי.
bensaidoff.com 
כתיבת תגובה