הבוקר קמתי ב-6.
הסיור שלי בגזרה מתחיל היום מאוחר, אבל השעון הביולוגי שלי כבר התרגל למילואים.
במשך זמן רב הכל התנהל בעצלתיים; הזזתי חפצים ממקום למקום, אכלתי משהו, הסתכלתי על השמיים.
וכרגיל בימים האלה נשאבתי לתוך התמונות, הסרטונים, הניצולים, המסבירים והמגדפים.
הרגשתי איך אני שוקע אט אט. כל פעם שניסיתי לצאת מהמצב ולרגע לחשוב,
תוך זמן קצר מצאתי את עצמי פעם נוספת בסרטון החמישי והשמיני והעשרים.
חבר התקשר אלי, ובשיחה שמתי לב איך אני מדבר בפאוזות חסרות משמעות, מסיים משפטים ללא פואנטה, משפטים סתומים.
כאילו דחפתי במוחי צמר גפן של מחשבות שסותמות את הזרם של החיים.
עצרתי את השיחה, התיישבתי ולקחתי את המחברת שמיועדת למקרים כאלה,
וכתבתי את עצמי לדעת.
היה מאבק, הטלפון היה קרוב מדי, אבל המאבק והתנועה יצרו התעוררות.
תוך זמן מה חזרתי להכרה.
על המחברת הזאת ועל מחברות נוספות שנמצאות בחיי, אני מדבר בסדנה שאני מעביר בשמחה להתמודדות דרך כתיבה.
מפגש של כ-שעה בזום.
בסוף הסדנה האחרונה הייתה תחושה של שחרור גדול. גם עבורי.
הנה לינק למפגשים הבאים
bensaidoff.com 
כתיבת תגובה