להסכים להיות גרוע

כשנכנסים לחדר חזרות לראשונה ומתחילים לעבוד על מחזה, ההצגה עוד לא קיימת. יש לנו טקסט, שחקנים, ולפחות אחד שצופה. אני משתדל להמנע מלהקדיש זמן ממושך בעבודת שולחן בשלב הראשון של העבודה, ולרוב מבקש כבר בחזרה הראשונה לראות את המחזה מבוצע על הרגליים. קראנו את הטקסט בבית וביחד, שוחחנו מעט, ואחרי הגדרה של החלל (שם הדלת, פה יש חלון, כאן יש כיסא, אל תעברו את הקו הזה, באופק יש ים וכ'ו) השחקנים בודקים את הטקסט תוך התנהלות מול פרטנר. התוצאה המתבקשת תהיה לרוב לא טובה. השחקנים לא בטוחים בטקסט, אין מיזנסצינה מוגדרת, צועקים במקומות שרגע אחרי מגלים שהיה צריך ללחוש ("תביאי לי את זה!!!" -"מה? אני לא מבינה, דבר חזק יותר.") או שמחים במקום שהיה צריך להיות עצובים. (נכנס מחייך וצוהל, "מדוע נפלו פנייך?").

אחרי שהקדשנו מספר חזרות על כל המחזה מתחילתו ועד סופו, וכעת השחקנים יודעים פחות-או-יותר את התפקיד, הראן הראשון שבו מחברים את כל החלקים יהיה לרוב גרוע. כי פתאום הרגע הזה שכה התמקדת בו בחזרה מתגלה כזניח; מיזנסצינות מתגלות כמפורטות מדי ופתאום זה נדמה שכולם על יותר מדי קפאין ("למה הוא מתיישב ודקה אחרי זה קם ואז שוב מתיישב?! אה כן אני אמרתי לו לעשות את זה, אידיוט אני אידיוט…") ; רגע שחשבת שיהיה אינטימי ומקסים הופך פתאום לבור בדרמה ("שמישהו כבר יגיד משהו! אה כן הצעתי לבחון כל משפט ברגע הזה, מפגר מפגר מפגר…), אתה מקבל איזו יצירה גרוטסקית ומבולגנת. בכל שלב חדש של היצירה התוצאה תרגיש במידה מסויימת עקומה ומגושמת, לעיתים ניפול לתחושה שלא תהיה הצגה לעולם.

ואז, איכשהו, מתישהו, הצוות מסיים ראן ויכול לומר: "יש הצגה". טובה יותר, טובה פחות… כן, יש עוד מה לעשות. אבל ההצגה ישנה, היא כבר לא רק דף נייר ושחקנים מבולבלים. ואז, לפעמים, עם תאורה ותפאורה וקהל, בסוף גם יוצאת תוצאה מצוינת. בשום פנים ואופן זה לא יכול היה להתקיים אם לא היינו מוכנים, כל אנשי ההצגה, לסבול את השלבים שבהם מה שראינו וחווינו על הבמה היה פשוט מעפן, ואלה התרחשו כל פעם שעלינו מדרגה בתהליך. התסכול שנוצר מהשלבים האלה הוא חלק מהותי, כי רק כשמתקיימת טעות יש מה לתקן. כדי להיות טובים במשהו, עלינו קודם כל להסכים להיות גרועים. עד כה לא מצאתי דרך טובה מזאת.


תגובות

כתיבת תגובה