
בביטוי "יוצר תאטרון עצמאי" המילה שצריך לשים אליה לב ,יותר מכל, היא "עצמאי". אני חושב על זה מכיוון שבשבוע האחרון התרכזתי בעיקר בדברים שהם מסביב לעסק. לקחתי על עצמי לסיים כמה שיותר את עניין התדמית והאתר, וחבשתי את כובע המעצב הגרפי ובונה האתרים. אלה דברים שבקלות מובילים אותך לעבוד עד 3 בלילה. אמרתי לעצמי, איזה מזל שהרבה מהעבודה שלי היא מול אנשים, כי הגבולות שלהם מסייעים לי לא להסחף. סטניסלבסקי לא חשב כך – הוא היה מתחיל חזרות בצהריים ולעיתים מסיים לפנות בוקר, מתעקש עם שחקן על האופן בוהניף את חרב הסיף שלו. גם לכתיבה יכולה להיות ההשפעה הזאת, אך העיסוק במילה הכתובה צורך יותר אנרגיה מנטלית ממבנה ואסתטיקה שומר אותי ממוקד.

א'
בהופעה של הבילויים היה קהל מגוון מאוד; זעטוטים והורים, דתיים וילדי סנטר מזדקנים. יש משהו בהופעות מוזיקליות של תחושה של משהו קדום מאוד. כולנו מתאספים יחד לחזור על אותן שורות ולחוות את השאמאן מתחבר לאיזושהי רוח, עוצם עיניים, גופו נע לצלילים שהם בעצמו מפיק. בתאטרון אנחנו כמעט ולא חווים את זה, למעט במחזות זמר קאלט. ביצירות אחרות שמועלות שוב קיימת בהרבה מקרים שבירה ובנייה מחדש של הטקסט, אין לך סיכוי לעקוב. אני מדמיין איך היה נראה עולם שבו אנשים צועקים לשחקן את השורות יחד איתו, עולם שבו לעיתים השחקן עוצר כדי להפנות את המיקרופון לקהל, "עכשיו ליל כלולותינו מתקרב בצעדֵי ענק, הִיפּוֹלִיטָה יפה. עוד ארבעה ימים תזרח הלבנה החדשה…"
ב'
בפלייגראונד של יום שני אירחנו את השחקן המהולל אלון אבוטבול, שבא לביקור קצר בארץ. הדבר הראשון שהיה לו חשוב להביע היה את אהבתו לשחקנים, וזה אכן ניכר. הופתעתי מהיחס הצנוע שלו למקצוע. למרות שיש לפרסונה מעל 40 שנות יצירה, ניכר שהוא בוהה במתרחש בבמה כילד. טרם המפגש עם השחקנים הוא שיתף אותי בדרך בה הוא מסתכל על יצירה, וזאת באמצעות פרשנות שלו לפרק הראשון בתנ"ך; "אחרי שאלוהים ברא את השמיים והארץ היה תהו ובוהו. ולמה הדבר דומה? תהייה ובהייה. אחרי שאלוהים יצר את העולם, הוא קודם כל תהה ובהה."

ג'
נפגשתי לקפה עם המחזאי רועי מליח רשף. השיחה שלנו כהרגלה התחילה מאיזשהו אמצע שאחד מאיתנו בא איתו והסתיימה עם איזשהו אמצע של עניין אחר, וזאת רק כי מישהו מאיתנו חייב להתפנות לעיסוקים אחרים. כל פעם שאנו משוחחים זה נדמה שאנחנו ממשיכים את אותה שיחה שאין לה סוף, כמו שני תלמידי ישיבה בחברותא שלא מפסיקים להתפלפל ולשאת דרשות אנחנו עוברים מרעיונות של תאטרון, כלכלה, היסטוריה, חברה ואדם, מדלגים בין הוגי דעות של המאה ה-19 לסרטי פופ. לפעמים בלי להתכוון אנחנו מצטטים אחד את השני משיחה אחרת. סוקרטס כפר ברעיון של לקיים דו-שיח עם טקסט כתוב, כי אז אין סיכוי לקיים ויכוח פתוח ופורה. למעשה גרס שרק דרך השיחה מתקיימת הלמידה. שיח אינסופי כמעין המתגבר שכזה שאני חולק עם המחזאי, הוא בעיני הוכחה שיש כנראה משהו בדבריו.
ד'
הסרט "גן קופים" של אבי נשר הוצג בקולנוע בהנחה במסגרת יום הקולנוע הבינלאומי וניצלנו אני וניצן זוגתי בוקר פנוי משותף. הסרט מציג סופר (אדיר מילר) שנלחם במות היצירה שלו, בשאיפה לגעת באלמותיות. זהו סרט אישי מאוד, שכל מי שעוקב אחר חייו של אבי נשר יכול להבחין בהדהודים מעולמו. רגע שקט שאהבתי במיוחד היה שהסופר יושב לו בגן הקופים ברמת גן, מביט בכלוב שפעם היו בו הקופים המפורסמים, וכעת עומד הוא ריק. ובכלל, כמה טוב לראות קולנוע ישראלי בבתי הקולנוע, למרות זקנות שמרעישות עם שקיות וזקנות אחרות שצועקות עליהן שהן מפריעות ובכך מפריעות עוד יותר; זה העם שלי, איתו אמשיך ללכת במדבר. אני גם חייב לציין שהשחקנית סוזנה פפיאן מגלמת תפקיד נפלא.
ה'
נפגשתי לעבוד עם שלומי פרין, שותפי לפעילות למען שחקנים מקצועיים. שלומי הוא חבר, איש של אנשים, עם לב גדול מאוד ורצון עז לעשות טוב בעולם. הגענו להחלטות חשובות על ההמשך ויצאתי עם תובנות רבות על הבאות. פרויקטים מסוג זה מזכירים לי את הביטוי המפורסם שאומר ששני הזמנים הטובים ביותר לשתול עץ, הם מלפני 20 שנה ועכשיו.
ו'
לקראת ראש השנה. כל ערב עומדים להתארח אצל הורי כמעט 30 איש, והמלאכה רבה. הסירים עומדים על השיש. אני לא יודע מה השנה הזאת תזמן. כל מה שיש לי הוא לתהות. הייתי ממשיך לתהות כאן אבל עלי להמשיך את היום, שולחנות החג לא יסדרו את עצמם. שנה טובה!
כתיבת תגובה