יוצר תאטרון מחפש זהות – חלק א'

שאלה קטנה על התאטרון האישי שלי הובילה אותי להגויות כלכליות וחברתיות. בין רוברט מקי למארק פישר גיליתי מחדש את עולם הפוליטיקה של האומנות, וניסחתי לעצמי מצפן תאטרוני. וגם, מה הקשר בין לנין לסתיו קצין? | חלק א'

אז אני מחפש את הזהות שלי בעולם התאטרון. זה נבע מתחושה שההגדרות הפופולריות של התאטרון הרפרטוארי מול תאטרון הפרינג' לא מספקות אותי, שיש יוצרים ברפרטוארי שמרגשים אותי ויוצרים בפרינג' שלא נוגעים לי. ההגדרות הללו לא עוסקות באופן ישיר לתפיסת היצירה. כדי להבין אם יש משהו בדרך שבה אני הולך החלטתי לבצע ניסוי מחשבתי שמונע על ידי הסקרנות שלי להבין איך אנחנו יכולים להגדיר מחדש את הדרך שבה אנחנו עוסקים בסיפורים ובאמנויות, ואת היתרונות המדהימים שיכולים לצמוח מהחקירה הזו.

אבל איך מגלים זהות של אומנות? במקרה הזה מדובר בזהות נרכשת, משתנה, נלמדת, יחסית, שלא תלויה בהכרח במוצא או מגדר. יש שדה אחד שפועל כך – השדה של הזהות הפוליטית. אני כמובן לא מדבר על מפלגות, אלא על רעיונות ותפיסות עולם.

אומנות התאטרון היא דבר פוליטי. יש פוליטיקה של הטעם האישי, פוליטיקת הועדות האומנותיות והמימון הממשלתי, פוליטיקה של מסחרי מול אומנותי. זה לא במקרה שגם יצירות שלא מעבירות באופן ישיר מסרים פוליטיים נחשבות חלק מהגמוניה פוליטית כלשהי, ויוצרים בעלי תפיסות פוליטיות מסוימות מרגישים נוח יותר לפעול בשדות אומנותיים מסויימים. זה ניכר כאשר אדם בעל תפיסה פוליטית שמנוגדת לשדה האומנותי שלו חש שאינו יכול לדבר את רעיונותיו מול חבריו לשדה. גם הקהל נמשך לאומנות שמייצגת את תפיסת עולמו הפוליטית.

לא (רק) ימין ושמאל

חיפשתי מודל שיסביר לי את השדה הפוליטי בצורה הבהירה ביותר, ובחרתי לצורך העניין במצפן הפוליטי:

המצפן מחולק לשני צירים: כלכלי וחברתי.

החלוקה הכלכלית עוסקת בימין מול שמאל שנוגעת להתנהלות השוק; בפשטנות, בקצה השמאלי עומדת התפיסה שעל הממשלה לשלוט ב-100% בכל ההחלטות הכלכליות, ובקצה הימני עומדת תפיסת 100% שוק חופשי. אנו נוטים לייחס לקו הזה גם אג'נדות נוספות של דת, גזע, מין וכו', אבל זה לא בהכרח (כי אז מאו ולנין היו שיא הפרוגרסיבים…)

הציר הנוסף עוסק בחלוקה החברתית כאשר מקצה אחד שלה עומד הליברטריאני (חרותני) שבו כל השליטה אצל האינדיבידואל, מול הקצה האוטוריטרי (סמכותני) כל השליטה בחיי האזרחים נמצאת אצל השלטון.

אם אני מחפש את הזהות הפוליטית שלי בתוך עולם התאטרון, אז איך נראה המצפן שלו? את ההשראה הראשונית שלי שאבתי מ-"סיפור" של רוברט מקי, רק שהוא התייחס בעיקר לתעשיית הקולנוע האמריקאי, מה שהלך והתבהר לי כעולם שונה מתעשיית התאטרון הישראלי (מפתיע). הצלחתי להרוויח ממנו מה שהרווחתי ולכן יופיעו כאן נקודות השקה.

עולם של צורה ותוכן

אז כדי להתחיל לשרטט את המפה שאלתי את עצמי מה הם הצירים המרכזיים של אומנות הסיפור בכלל. התחלתי עם ההנחה שיצירה היא שילוב של צורה ותוכן.

צורה עלילתית (קלאסית) מול צורה אנטי עלילתית

ככל שהיצירה שלי יותר מסתמכת על עלילה, היא מציגה לקהל עולם של עקביות, סיבתיות ותכליתיות. במילים אחרות סדר. זהו עולם של פרוטגוניסטים ואנטגוניסטים, סיבוך והתרה, ובקיצון טוב ורע. יש לעולם של היצירה העלילתית חוקיות ברורה (גם אם פנימית) והקהל יכול להרגיש בה בטחון. מחזות ריאליסטים ונטורליסטים הם המחזות המספקים את מירב הסדר לקהל ונמצאים בקצה. בנוסף לעלילה, גם שימוש בשלוש האחדויות של אריסטו (אחידות זמן ומקום) נותנת אחיזה לקהל בעולם בו הוא צופה. זה לא אומר שמדובר בזמן, במקום או במציאות שלנו בהכרח; מחזות תקופתיים, מדע בדיוני ופנטזיה, נוטים לצד הנרטיבי. אולי העולם שונה משלנו, אך יחסי הגומלין בין הדמויות לעולם שלהן הוא עקבי.

אפשר לומר שאנשים שיוצרים במחוזות העלילתיים שואפים לעורר אופטימיות בקהל. הם מציגים עולם בעל הגיון שפועל לטובת בני האדם, כי ככה הם שואפים לראות את העולם בעצמם. לא סתם עלילות-העל (אפוסים, מלודרמות) סוגרות את הסיפורים שלהם עם פתרונות, ולרוב עם סוף טוב, כי זה המסר שלהם לקהל: לכל דבר יש סוף, יש מצב שהוא יהיה ממש טוב. סיפורי הגיבורים אומרים לנו שאם נרצה נוכל להשיג את השאיפות שלנו, או לפחות להאבק עליהם. גם אדיפוס הטרגי בא להרגיע את הקהל שלו בזמנו וכמו אמר להם "אל תמרדו באלים, להכל יש סיבה, מה שצריך לקרות קורה." יוצרי התאטרון הללו אומרים לקהל "באתם לתאטרון כדי לקבל בטחון בעולם ותקווה."

לשבור את החוקים

ככל שהיצירה שלי נוטה לאנטי-עלילה, היא מציגה אם כך לקהל עולם של חוסר-סדר, שבירה ורנדומליות. זה ניכר מאוד למשל בתאטרון האבסורד. קאמי הגדיר את המתח שקיים באבסורד בין הרצון של האדם לסדר ובהירות לבין חיים בעולם כאוטי, וזוהי החוויה שמעבירים בה את הצופה. אנו קופצים ממציאות אחת לאחרת, שוברים את חוקי הפיזיקה וההגיון. מחזאים כמו בקט, יונסקו, שרה קיין, חנוך לוין וניסים אלוני יצרו ושברו חוקים. בכך הם הרחיקו את עצמם במודע מחלקים רחבים באוכלוסייה. כך גם יצירות דאדאיסטיות, סוריאליסטיות, אקספרסיוניסטיות, אקזיסטנציאליסטיות ועוד כל מיני -יסטיות. ככל שהסוף יותר פתוח, העלילה לא לינארית, דמויות פועלות ללא תכלית, קיימת רפטטיביות מודגשת ולהבדיל אלמנטים ששוברים את החוקיות לא חוזרים שוב, בני אדם מתנהגים לפתע כמו מכונות או בובות או חיות ללא הסבר, היצירה בעולם האנטי-עלילה.

העולם עבורם הוא חוויה רגשית, או רעיונית, ובעיקר סובייקטיבית. הם מכניסים אותך לעולמם הפנימי והחוקיות תלויה ברחשי ליבו של היוצר. יוצרי התאטרון הללו אומרים לקהל "באתם לתאטרון כדי לקבל טעימה מעולמי."

תוכן מסחרי מול תוכן אומנותי

אם זאת הצורה, אז מה הוא התוכן? בכל מה שקשור לתוכן אני מאמין שהקונפליקט היסודי הוא בין אדם לחברה, האישי מול ציבורי; עד כמה אני כאומן שם את הקהל שצופה במרכז? כמה הוא מכתיב לי את פעולותי , את הסגנון שלי? אם אשווה את התוכן לסמכות (הסבר בהמשך) מדובר אם כך בסמכות הקהל מול סמכות היוצר.

ככל שההצגה מתרכזת ברצון היוצר ובביטוי האישי שלו, כך גם קהל היעד שלה נעשה יותר ספציפי. אם אני יוצר משהו שהוא רק לעיני בלבד, אני יכול לחסוך הרבה פרטים שאני צריך להעזר בהם כדי למשוך קהל נוסף. אם אני מעוניין בקהל גדול ככל האפשר, עלי לחשוב בערוצים מסחריים רחבים יותר, כאלה שינקזו לתוכם כמה שיותר בעלי הון וממון וקבוצות של האוכלוסייה. לא סתם קוראים לזה מיינסטרים.

אם אפעל באופן טהור מתוך סיפוק הקהל הכסף יהיה הריבון והאומנות טמונה בהפקה. כלומר, הערך נמדד באמצעים (production value). היצירה המוכוונת-קהל פועלת סביב הרעיון שהתיאטרון משמעותי יותר וככזה הראוי לצפייה אם הוא מעלה הפקה מול קהל של מאות אנשים. ההצגות הללו מכילות שחקנים בעלי שם (ובכלל, עדיף כמה שיותר שחקנים), במאים ידועים, תפאורה גדולה ומפוארת, אפקטים ויזואליים רבים, איכות סאונד גבוהה ועוד.

הבחירה בסיפורים משחקת משחק בתאטרון המתמקד בקהל: הוא ילך בראש ובראשונה על הַמֻּכָּר, וגם אם לא המוכר מאוד אז לפחות היוקרתי. העלאה מחודשת של מחזות קאנוניים ו/או של מחזאים בעלי שם ובראשם שייקספיר, או עיבוד של יצירה ספרותית ידועה של סופר מוערך, עיבוד של סרט, בחירת חומרים בעלי דעות עם קונצנזוס רחב – כל אלה משחקים משחק בתאטרון שמעוניין בקהל רב. ומכיוון שההפקה מסוג זה מספקת בראש ובראשונה פרנסה, היכולת של התאטרון לקחת סיכונים היא נמוכה.

מהצד השני של המתרס ניצב התאטרון האישי. בתאטרון הזה הרעיון הוא הריבון והאומנות טמונה ביוצרים. האומנים עושים אותו כי יש להם משהו לומר על העולם ועל עצמם. כלומר, הוא שואב את מקורותיו מחיפוש מתמיד. ככזה, הוא לא נולד מתוך לב המיינסטרים, אלה מתוך האומן. ואם הוא לא מוכר, אזי בשוליים. התאטרון האישי גמיש יותר; קל לו לעבוד יותר מתוך האין, שהרי הוא מחפש דרכים יצירתיות כדי להביע את עצמו (אם אין לך במה מסתובבת אתה תמצא דרך אחרת). אנשים מוכנים להשקיע רבות בשביל רעיון, והרווח אינו מתורגם אוטומטית לכסף. התאטרון האישי נוטה למעט שחקנים והפקה מצומצמת, מינימליזם ואלמנטים המאפשרים מחזור להפקות הבאות (קופסאות שחורות), היצירה האישית שואפת לגרום לצופה לחשוב, להטיל ספק ולעורר בו אתגר.

הבחירה בסיפורים: היוצרים מתרחקים מהמוכר, או ששואפים לקרוא עליו תיגר; המחזאות חדשה, דמויות שנויות במחלוקת, רעיונות ומחשבות שמחוץ למיינסטרים. באופן טבעי אלה נמשכים יותר לעלילה מינימליסטית, או לאנטי-עלילה. במקרה הזה גם האוונגארד וגם המחזאות הרעיונית-פילוסופית נמצאות באותו הצד, בעיקר משום שהן תמיד בצד הלא-מסחרי (האוונגרד הוא תמיד יחסי למיינסטרים, עד שהוא בעצמו מאומץ ע"י המיינסטרים, ואז צומח אוונגרד חדש. כן, זה אומר שבחברה שהמיינסטרים שלה הוא האנטי-עלילה, האוונגארדיסטים הם אלה שיביאו שוב את הנרטיב לקדמת הבמה.)

למקם את הצפון

החלק הזה היה מאתגר במיוחד. מכיוון שאני מתבסס על המצפן הפוליטי ניסיתי לראות עד כמה האלמנטים שבחרתי תואמים את התפיסה הפוליטית האישית שלי, אם יש בכלל יכולת השוואה בין הפוליטיקה של האומנות לבין הפוליטיקה העולמית. אחרי התחבטויות ולבטים ואי הסכמות ביני לבין עצמי הנה התאוריה שלי נכון לעכשיו:

עלילה מול כלכלה

מרק פישר בספרו "ריאליזם קפיטליסטי", טען שהריאליזם הקפיטליסטי מתיימר לתפקד כשריון המגן עלינו מסכנות העבר, מעולם של מאגיה וכאוס. הנטורליזם בא להרגיע את הקהל, ולכן הקפיטליזם בעדו.

בקצה השני נמצא השמאל הכלכלי, כאן אנחנו מתרכזים באמונה סביב רעיון נשגב, גם אם אין לו תמיד אחיזה במציאות. קומוניזם בצורתו הטהורה מעולם לא התקיים.

תוכן מול חברה

התוכן שלנו הוא פועל ישיר של היחס שלנו לקהל. ככל שאני חושב יותר על אהבת הקהל, כך אני פונה אל המסחרי, ומכאן שהמיינסטרים דומה למשטר הסמכותני. כדי לבדר את המלך עלינו להיות אם כך ליצן החצר, ולבדר. אורות מנצנצים, קסמים ופעלולים, בדיחות ואקרובטיק, כל אלה ממלאכתו של ליצן החצר, ושל המסחרי.

בהקשר הסמכותני, סתיו קצין ולנין חולקים מכנה משותף- היא משרתת את הגחמות של המיינסטרים ביצירת פרובוקציות. לנין טען שהוא משרת את העם. שניהם פועלים באלימות למען המטרה.

האישי הוא הליברטריאני חופש וזכויות האינדיבידואל, יכולים להשיק לתאטרון ההאומנותי, אשר שם דגש על ביטוי אישי ודחיפת גבולות אמנותיים.

ועכשיו נחזור רק לאומנות. אין כאן הכוונה לשפוט אף אחד מהכיוונים בצירים האלה. אני מאמין שכל חברה זקוקה לסוגים שונים של אומנות כדי לתת מקום לכלל האוכלוסייה להתבטא ולקבל פורקן. המיקום שלי במצפן דינמי ומשתנה בין יצירות ובין שלבים שונים בהתפתחות האדם. כמו בפוליטיקה, אנחנו נראה פופולריות יותר בשאלת הזהות – יוצר התאטרון המסחרי יעדיף ליצור עלילות וככל שיתקדם וימשוך יותר קהל כך יהיה עליו ללכת לריאליזם. האומן שמראש לא מחפש את אהדת הקהל ומחפש ביטוי אישי יחפש צורות אחרות. ואלה משתנים ביחס לשיקולים שונים. לפעמים יוצר התאטרון נאלץ ליצור יצירות שהוא לא מאמין בהם באמת.

למצוא את הדרך שלך

כיוצר תאטרון חונכתי לחשוב שלתאטרון יש "גרף התקדמות" כאשר בראש הפירמידה נמצא התאטרון הרפרטוארי, אליו כולם שואפים. היום אני מבין שכל תאטרון בארץ מחזיק אג'נדה פוליטית משלו בה הוא אוחז. זה שונה בין אם אני נמצא בתאטרון הרפרטוארי, המסחרי, העצמאי, או הפרינג'. עלי להבין באיזו אג'נדה אני תומך ככל שאתקדם. אבל זה כבר לפעם אחרת.